דורון שפר, ריי אלן, וטראביס נייט אלופי הביג איסט

הגמר האחרון של הטורניר הקסום מכולם

משנת 1983 השבוע השני של חודש מרץ היה קודש קודשים עבורי לדבר אחד: טורניר הכדורסל של ליגת הביג-איסט במדיסון סקוור גארדן. לא הפסדתי ולו אחד משך 17 השנים הבאות עד שהחלטנו להפוך לגימלאים בפלורידה. הטורניר התחיל כמה שנים לפני כן אך הוא נערך בחורים מפחידים כמו הרטפורד, פרובידנס, או – ישמרני אלוהים – סיטון הול שבניו-ג'רסי. אבל כשהוחלט שמקום הטורניר משריקת הפתיחה  של המשחק הראשון ועד שריקת הסיום של המשחק האחרון הוא במרכז במנהטן, העיר והלב של העולם, ושהכל נערך בהצטלבות רח' 34 בין השדרה ה-7 וה-8 במדיסון סקוור גארדן, הטורניר הפך מיד לדבר הנשגב, העצום, המרתק, והקסום ביותר בעולם הכדורסל, וכולם ידעו זאת, כולל דייויד סטרן. הוא בעצמו הודה לפני שנה שהדבר המרגש ביותר הקיים בכדורסל הוא טורניר ה-BIG EAST במנהטן, בשבוע השני של מרץ. כשנשאל "יותר גדול מה-NBA FINALS?" הוא ענה, "כן". כשנשאל "יותר גדול מה-פיינל פור של ה-NCAA" הוא ענה, "כן".

אני לא אומר שמפיו של דייויד סטרן יצאה תורה, אבל מאחר ואני יודע בדיוק למה שהוא מתכוון, ומאחר ואני מרגיש אותו דבר, אתם יכולים להיות סמוכים ובטוחים שאכן, כך הדבר. כש-18 מכללות ה-'ביג-איסט' (שפעם 12 מהן היו בין 20 הראשונות ברייטינג) היו נפגשות לששה ימים במנהטן (בארבע השנים האחרונות בגלל שארבע מכללות עזבו את הביג-איסט, הטורניר הצטמצם לארבעה ימים), לא היה טרוף כזה בשום מקום.  אני זוכר 14 משחקים שהסתיימו בהארכה אחת. 3-4 שהסתיימו בשתי הארכות. ב-2009 לא הייתי כבר שם אבל סירקיוז גברה על יוקון ב-6 הארכות, במשחק שהתחיל ב-10:42 בערב וניגמר ב-2:10 לפנות בוקר. מי הם השחקנים שאני זוכר כה טוב? ב-1983, הטורניר הראשון שלי, כריס מאלין היה כוכב הטורניר שהוא מנצח במשחק עילאי עבור אוניברסיטת סיינט ג'ונס המקומית. פטריק יואינג שהיה כה דומיננטי עבור ג'ורג'טאון ב-1984 ו-1985. את דוויין וושינגטון הגדול מסירקיוז. ואח"כ הפוינט גארד הנפלא שרמן דוגלאס, אף הוא מסירקיוז. מראק ג'קסון מסנט ג'ונס, אלונזו מורנינג מג'ורג'טאון. קרי קיטלס הכוכב המפואר במכללות מוילנובה שהיתה לו קריירה די טובה ב-NBA אבל אף פעם לא התליח לשחזר את גדולתו בביג-איסט ואליפות המכללות. ומי יכול לשכוח את הקרב בין 'אלן ואלן' – ריי אלן מיוקון (עם דורון שפר) נגד אלן אייברסון מג'ורג'טאון.

עד היום אני זוכר את המשחק של 1995-6: ביוקון משחקים ריי אלן, אולי, טראביס נייט, וכמובן דורון. ריי אלן היה הקלעי מס' 1 בקבוצה עם 15.8 נק'. דורון היה שני עם 11.8 נק' למשחק. הוא לא היה הכוכב הכל יכול כפי שהיה נדה הנפלד, אבל בשנה הזאת ג'ים קלהון, מאמן יוקון, אמר שהוא "לא יכול היה לעשות זאת ללא דורון". אחזור למשחק גמר הביג איסט הזה יותר מאוחר. לעולם לא אשכח את המשחק של 1986: סירקיוז מובילה 68-69. הכדור בידי סירקיוז. פירל (הפנינה) ניכנס לסל וסנט ג'ונס עושה עליו פאול. "ONE AND ONE". הוא מחמיץ את הפאול הראשון, סנט ג'ונס יורדת עם הכדור ומבקשת טיים. 14 שניות. הכדור נימסר דווקא לרון רואן, שלא היה ביום קליעה טוב, אך הוא מכדרר, מטעה, וקובר! 69-70 לסיינט ג'ונס. 8.1 שניות. 'הפנינה' מכדררת, ותפאום מוצאת אור יום לסל, והיא פורצת ללייאפ, נצחון, ואליפות ביג איסט.

פתאום משום מקום מגיע בשלושה צעדי ענק "האמת" האורגינלית, וולטר ברי הענק. "THE TRUTH" מבצע את 2-3 הצעדים הארוכים שראיתי בחיי, כמו קופץ משולשת, ובעשירית השנייה מגיע לכדור שכבר עזה את יד 'הפנינה' בדרך לסל, והוא חוסם את אחת החסימות הגדולות שראיתי מחיי, חסימה שעד היום מדברים עליה בבארים שבסביבות השדרה ה-7 ורחובות 34-38, הבארים של מקאולי, הבאר של "JUST ONE MORE", והבאר של 'מיס אומלי', הבאר שהיה מועדף משך שנים ע"י דיימון רניון ובייב רות'. אני יכול לספר על כעל כך הרבה משחקים, הקליעה עשירית השנייה לפני הבאזר של אוליבר טיילור שהביאה אליפות לסיטון הול, או השמירה הנדירה של נדב הנפלד על פאור פורוורדים ששנתיים שלוש אח"כ כיכבו ב-NBA.

********

רק תארו לעצמכם אלפי סטודנטים מהאוניברסיטאות שהיו חלק מהביג-איסט משך השנים (כשכמעט כל שנתיים-שלוש אחת או שתיים עוזבות וחדשות באות!) צובאים על 8 הבלוקים מטיימס סקוור ועד פן-סטיישיון (מדיסון סקוור גארדן בנוי מעל תחנת הרכבת הידועה פן סטיישיון, והמקום ידוע כ-'פן סטיישיון' כציון דרך ומקום יותר ממדיסון סקוור גארדן, גם בגלל שזהו המיקום הרביעי של הגארדן מאז היווסדו):

*סנט ג'ונס המקומית

*גורג'טאון

*אוניברסיטת קונטיקוט

*סיטון הול

*וילנובה

*סירקיוז

*פיטסבורג

*דה-פאול

*מרקט

*בוסטון קולג'

*מיאמי

*לואיוויל

*סינסינטי

*הולי קרוס

*טמפל

*נוטר-דאם

(ובוודאי שכחתי כמה)

כולן ללא יוצא מין הכלל "BASKETBALL UNIVERSITY" כשרק נוטר דאם היא "FOOTBALL UNIVERSITY", בעוד שפיטסבורג וסירקיוז הן "חצי-חצי" בין פוטבול וכדורסל. אז שאלפי סטודנטים מכל אוניברסיטה ממלאים את כל הלב של הלב של העולם (כל מנהטן היא דאונטאון אחד גדול, אבל מרכז ליבה הוא טיימס סקוור, גם בגלל מיקומו הגיאוגרפי בערך במרכז הכובד של האי), ההופלה היא טרוף אחד שלם שלא ניפסק 6 ימים: הצ'ירלידרס רוקדות ברחובות…המסקוטס של האוניברסיטאות – ה-HUSKY של יוקון, ה'אירים' של נוטר-דאם, ואין לזה סוף…וסתם סטודנטים שבטנם מלאה בבירה חורשים את הרחובות וכובשים לחלוטין את מרכז העיר. מסיבת כדורסל ענקית שמתחילה עם המשחק הראשון ב-11 בבוקר, והאחרון המסתיים ב1 או 2 אחרי חצות.  כל שעתיים המדיסון סקוור מתמלא ב-19,653 צופים, מתרוקן לחלוטין, חצי שעה נקיון, והכל מתחיל מחדש.

איך, איך אני זוכר את הטורניר של 1996. מאות ישראלים צבאו ליד האולם. דורון שפר היה מצויין במשחק אחרי משחק משך כל העונה, ובטורניר עצמו. אפילו הניו יורק טיימס כתב עליו. ריי אלן היה כמובן הכוכב של יוקון, ואחריו דוני מרשל  וקווין אולי (ריצ'רד המילטון כבר היה כמדומני ב-NBA), וכמעט שכחתי את טראביס נייט הענק. אך משך כל הטורניר דורון היה מצויין עם ממוצע של 10.8 נק' -שני אחרי ה-17.8 נק' של ריי אלן – ואני מנסה להשיג כמה שיותר כרטיסים מלבד האקרדיטציה שלי – ממחלקת הכדורסל של אוניברסיטת אדלפיי שקיבלה 50 כרטיסים ואני תמיד תיחמלתי 3-4, וכן השגתי כרטיסים משכני לבית דייב דה-בושר, ושותפי למחנה הכדורסל ברנרד קינג, והייתי מגיע עם 10,12 כרטיסים ולא ידעתי פשוט לאיזה ישראלים לתת אותם. למי שנתתי כרטיס הרגיש כמלך העולם. יוקון ניצחה את הגמר, אבל למיטב זכרוני היה זה משחקו הגרוע ביותר של דורון בכל השנים שלמד ושיחק ביוקון כשהיה לו יום של 1 מ-11 ל-6 נקודות. זה שבחלקי משחק רבים הוא שמר על אלן אייברסון, ואלן שמר עליו, לא עזר כמובן. אבל כשדורון  הרים את הגביע – אחד הגביעים היקרתיים ביבשת, לבי התמלא גאווה. באותו משחק גמר ג'ורג'טאון הובילה 74-63 עם פחות מ-5 דקות בשעון. אז או-אז פתחה יוקון בשטיפה מחלטת על כל המגרש, שמירה אישית לוחצת, איבודי כדור של ג'ורג'טאון, וריצת 0-10 עשתה 74-73. 

אני לא זכרתי מתי רעדתי כל כך. הכדור אצל דורון. הוא מכדרר. 19 טיקים בשעון. שחקני ג'ורג'טאון לוחצים אותו. רק שלא יאבד כדור…הוא מצליח להעביר כדור לחברו לחדר ריי אלן…אלן מטעה ומחצי מרחק קובר אותה. 74-75 ליוקון. 8 טיקים בשעון. טיים-אאוט. הכדור אצל אלן אייברסון…הוא ניכנס, הכדור מתבלבל בין ידיו ורגליו, והוא מחמיץ ספק זריקה ספק הדיפה. אני כבר לא זוכר בברור את צורת ההחמצה של אייברסון. איזה נצחון עצום ליוקון ולדורון, למרות משחק אישי חלש. איזה יום מזהיר לנו הישראלים באולם!

*********

לטורניר היה טעם וריח, ובעיקר צביון ניו-יורקי. כל ה-EULOGY שלו מלא עם NEW YORK FLAVOR ולכן אין אחר כמוהו. טוב, יש טורניר ACC באיזה שהוא חור בצ'אפל היל, צפון קרולינה. מקום מתאים לחוואים, אכרים, ופלחים. אבל הגיג איסט? זה המקום להיות בו, בייבי. כאן ניכתבה הסטוריה של כדורסל. כאן קרה הכל. כאן היה ה-ACTION. לכאן הגיעו היפים והיפות, החשובים והחשובות, ה-VIP'S שכרטיס ל-'ביג-איסט' היה שווה-ערך לסופרבול, ואני לא מגזים.

זו היתה ELITE BASKETBALL LEAGUE עם סלתה ושמנה של כדורסל המכללות.

מחר (היום; שבת בערב ב-8:30 זמן ניו יורק)  זה היום האחרון של הביג איסט. לפני כמה שעות סירקיוז גברה בהפתעה על ג'ורג'טאון (בהארכה, איך לא?) 55-58 והיא תתמודד נגד לואיוויל של ריק פיטיני (שגברה לפני כמה דקות על נוטר-דאם בחצי הגמר השני 57-69) על גמר טורניר הביג-איסט האחרון.

כל האוניברסיטאות הקתוליות פורשות מהליגה. ז"א ביג-איסט ללא סנט ג'ונס, מרקט, וילנובה, ג'ורג'טאון, הולי-קרוס, פרובידנס, נוטר-דאם, דה-פאול, בוסטון קולג', טמפל (כמה מהן פרשו לפני כמה שנים, אך '7 הקתוליות הגדולות' פורשות מחר). הביג-איסט לעולם לא יהיה יותר מה שהיה. מאמן לואיוויל ריק פיטינו, שימיו בביג איסט התחילו כמאמן פרובידנס ב-1985-87 אמר הבוקר: "כמה עצוב. הביג איסט היה THE GREATEST BASKETBALL ALIGNMENT בהסטוריה של המשחק. לעולם לא תקום יותר ליגה כזאת. ההסטוריה של הביג איסט היא ההסטוריה של כדורסל המכללות".

ג'ון ת'ומפסון, מאמנה לשעבר של ג'ורג'טאון שעם פט יואינג זכה באליפות הטורניר ב-1985 (אבל אם אתם זוכרים הם הפסידו בגמר ה-NCAA לוילנובה באותה שנה, אולי הפתעת הכדורסל במכללות הגדולה מכולן!) אמר: "איזה יום עצוב. זה הכל בגלל רדיפה אחרי הכסף של הטלביזיה. גם מכללות הפוטבול קובעות הכל לקבוצות הכדורסל שלהן, והן שולטות בכל. FOOTBALL IS RUNNING OUR COUNTRY בימים טרופים אלה, וכמה חבל!". לואיוויל לא תלך עם הקתוליות. היא תעזוב את מה שיישאר מהביג-איסט ותעבור ל-ACC, כמו שתעשינה פיטסבורג, סירקיוז, ונוטר-דאם, בליגה שננטעה, צמחה, ותישאר לעולם ועד בצפון קרולינה. הכל קרוב לביתי החדש בדרום קרולינה ואולי אתחיל לבקר בטורניר ה-ACC מהשנה הבאה ואילך, אבל לך תסביר לפלחים מה זה לשחק בצ'פל-היל במקום בטיימס סקוור.

ג'ים בוהיים מאמן סירקיוז תיאר אמש את טורניר הביג איסט שב-34 השנים האחרונות היה חלק ממנו כ-"EPIC STORY". הוא יודע שישנה מסורת כדורסל בגרינסבורו, צפון קרולינה, אבל הוא יודע שיש רק 'תפוח גדול' אחד. "זה לעולם לא יהיה אותו דבר לשחקנים, וגם לנו המאמנים. אני מרגיש ריקנות. כאילו איבדתי בן משפחה".

ג'ון קליפרי – היום מאמן קנטקי – ניזכר: "לשחק בביג איסט היה כאילו להופיע על במה. משך 4-5 ימים אתה לא מאמן כדורסל. אתה DIRECTOR של ברודוויי שואו, והשחקנים הרגישו שהם לא משחקים משחק כדורסל, אלא עולים על הבמה להופיע להצגת פתיחה. כל העולם היה שם. כל המי ומה בכדורסל. אתה הולך לבית השימוש ופוגש את פט ריילי. אתה הולך לבאר ורד אורבך יושב שם ומתלוצץ עם רד הולצמן, ואיתם בוב קוזי. אלה היו הימים היפים ביותר בכדורסל. מסורת מקסימה שהיום מסתיימת. כמה חבל. כמה עצוב. סופה של תקופה, וזאת ההרגשה של כל מי שאי פעם השתתף בביג-איסט".

*********

האימפליקציות של הביג-איסט תמיד היו מיוחדות: ב-1985 שלוש מקבוצות הפיינל-פור ב-NCAA השתתפו שלושה שבועות לפני כן בפיינל פור של ה-BIG EAST. ב-2011 יוקון סיימה במקום 11 בטורניר הביג איסט, אבל אז קמבה וולקר לקח אותה כל הדרך עד אליפות המכללות. ג'יימי דיקסון, מאמן פיטסבורג, אומר ש-"לעתים הביג איסט נתן הרגשה גדולה יותר מה-NCAA. בביג איסט אתה מכיר את כולם. משפחה אחת גדולה. העיר ניו יורק 'מרגישה' כמו בית יותר מכל עיר אחרת בעולם. אתה מבלה בתפוח הגדול 5 ימים סוערים בתוך בירת המדיה של העולם, ופתאום עליך לשחק משחקים באולמות זרים, בערי שדה שמעולם לא היית שם קודם. הכל נראה פתאום 'זר'. ה-NCAA נראה והורגש אצלי הרבה פעמים כמו 'הצגה שנייה' לביג-איסט". לארי בראון אמר שכל פעם כשהגיע לביג איסט הוא הרגיש "INTOXICATED" – מסומם. "ה-"THUG, THUG, THUG של הקפצת הכדור בגארדן הוא לא כמו אף THUG אחר בעולם. להקפצה בגארדן ישנו קול מיוחד, כמו הצופרים של ה-TAXIS הצהובים הבאים בשורה של 30, 40, אחד אחרי השני. זה נסיון שאף עיר אחרת ואף אולם אחר לא יכולים ליצור. דייויד גאביט יצר את הליגה לכמה אוניברסיטאות צפון-מזרחיות ב-1979, ולא היה לו מושג שהוא מקים מסורת כדורסל שלא תחזור יותר לעולמים. עצוב לראות כיצד מסורת הקונפרנצים האלה נשברת בגלל טלוויזיה ופוטבול. בלי מסורת הקונפרנצים של העבר, הכדורסל לעולם לא יחזור להיות מה שהיה במכללות!".

מה שיקרה הוא ש-7 האוניברסיטאות הקתוליות ללא קבוצות פוטבול החליטו שרק ביחד הן יכולות להילחם באוניברסיטאות הפוטבול. הן כנראה ימשיכו לשאת את שם ה-'ביג-איסט'  בגלל ש-'אוניברסיטאות הפוטבול' נאלצו לעזוב (הראשונה היתה פן סטייט, אחריה בוסטון קולג', מיאמי, ועתה פיטסבורג, נוטר-דאם, סירקיוז, ויוקון שאף היא מתפתחת בצעדי ענק בפוטבול), והביג איסט תורכב מ-7 הקתוליות שכבר הזכרתי, ואליהם תצטרפנה אקסווייר, באטלר, קרייטון, סנט לואיס, ודטרויט – כולן קתוליות, כולן ללא פוטבול.

השם 'ביג איסט' כנראה יישאר, אבל הטורניר כבר לא יהיה בגארדן כל שנה, אם בכלל.  דטרויט התנתה את הצטרפותה ביכולת והזכות לארגן את הטורניר בעיר המוטורים מדי כמה שנים, וגם סיינט לואיס  התנתה בכך את הצטרפותה. הטורניר שמשך 34 שנה היה חלק מהעיר כמו פסל החרות הפך להסטוריה. בוהיים, מאמן סירקיוז שזכה באליפות ה-NCAA ובביג איסט עם כרמלו אנטוני, והגיע לגמר הביג איסט ב-1985 כשהיה לו את ה-PEARL (הפנינה) פירל וושינגטון, הפוינט גארד הקטן שכמעט ניצח את פט יואינג בגמר הביג-איסט, סיכם: "הביג איסט ימשיך להתקיים כנראה. אני לא מאשים את 'אוניברסיטאות הכדורסל בלבד' שהן רוצות להתאחד ולא להיות מושפעות מהאוניברסיטאות שהן 'פוטבול ובסקטבול'. אני גם מבין שבגלל ההוצאות הגדולות הטורניר כבר לא ישכון רק בניו-יורק. אז הטורניר ימשיך להתקיים, אך הוא יהיה שונה. יש לי עוד משחק אחרון מחר ואני בטוח מאד אשמח אם נצליח לנצח את אליפות הביג איסט האחרונה, אבל אני כבר יודע למפרע שאזיל יותר מדמעה אחת גם מצער שהטורניר הנפלא והגדול הזה אמר את מילתו האחרונה!"